Skazki

נערך ונכתב ע״י מקס פריידין

התחלה של משהו טוב. לישראל הגענו בנובמבר 1990. גרנו בדירת עמידר קטנטנה בבת ים והרגשנו מנותקים ובודדים בעולם חדש וזר. האדם היחיד שהכרנו הייתה ריבה, שכנה מבוגרת שעלתה מליטא בשנות השבעים ודיברה רוסית. הזמנו אותה ואת בעלה, ישראל, לארוחת הנובִי גוֹד. לא היה לנו כסף, סשה התחיל לעבוד אבל עוד לא קיבל את המשכורת הראשונה שלו. אני עבדתי בניקיון דירות. לקראת החג שטפנו יחד מפעל והרווחנו תשעים שקל במזומן. עייפים ומסופקים הלכנו לשוק הכרמל וקנינו מצרכים לארוחת החג. ערכנו שולחן, הכנתי סלט תירס וסלט אוליבייה, תפוחי אדמה, קינוחים... אפילו שמפניה הייתה. ארוחת החג נראתה לנו מפוארת, התרגשנו מכך שמגיעים אורחים. ריבה וישראל לא נהגו לחגוג נובִי גוֹד, אך הגיעו בכל זאת. שנים מאוחר יותר ריבה סיפרה לנו שהיא התרגשה עד דמעות כאשר נכנסה לתוך הדירה הקטנה שלנו. היא ראתה זוג צעירים מחויכים, לבדם בעולם, מנסים ליצור בית במקום זר ורחוק, אופטימיים למרות שלא היה להם כסף או משפחה גדולה לצדם. אכלנו, שתינו, צחקנו ודיברנו על התקוות שלנו לקראת חיינו החדשים בישראל. באותו ערב מלא באהבה הרגשנו שיש לנו כוח, שנתמוך אחד בשני תמיד, שנתגבר על הכל. היינו צעירים, הרגשנו שהחיים לפנינו. הנובִי גוֹד הזה, החלטנו, הוא התחלה של משהו טוב. בתיה ורשקוב (תרגם- דן ורשקוב)

 

 

נובִי גוֹד בבית חולים. בנובמבר 2005 זכינו בביקור של קרובי משפחה מניו יורק- שני הילדים הבוגרים של אחיו המנוח של סבי. סבי בוריס התכונן לכך בהתרגשות, ובמשך שבוע שלם הכין סעודת מלכים לקראת חגיגות הנובִי גוֹד. בערב של ה-30 הוא התמוטט ואושפז. ב-31 לקראת הערב כולנו באנו לבקרו. גם ארתור ואלינה, ילדי אחיו, באו איתנו. סבי הגדול והחזק, היחיד במשפחתי שעבר את ה 1.80, שכב חיוור ודומע במיטת בית החולים, עם צינורות בתוך ידיו, בלון חמצן וכלי שמחובר לקטטר לצדו. ארתור, שקבר את אביו שנים ספורות לפני כן, ראה את צמיד בית החולים ועליו שם המשפחה- קליינרמן. "גם לאבא היה צמיד שעליו כתוב קליינרמן" לחש. לפתע סבא שלי התחיל לבכות. "הכנתי בורשט, ואוליבייה, ועגבניות ומלפפונים חמוצים וקוטלטי מבשר ואורז ופשטט כבד ומאפה תפוחים" מלמל. לפתע כולנו מצאנו את עצמנו בוכים. התחבקנו וישבנו איתו זמן רב, עד שביקש בדמעות שנלך. לא הייתה סעודה חגיגית באותו ערב, אבל זכינו לבלות את החג עם סבי עוד 8 פעמים! מקס פריידין, 32, רמת גן.

 

השיכור על המדרגות. ב- 31 לדצמבר, 2012, טסתי למוסקבה כדייל. הגענו בשבע בערב למלון וכיאה לשהיית מוסקבה, ירדנו על בקבוק וודקה לפני חגיגות השנה החדשה בכיכר האדומה. מי שמכיר אותי, יודע שאני לא ממש שותה, בעיקר לא וודקה, אבל משהו באוויר הפעיל את הגנים הרוסים, ולא רק שתיתי הרבה וודקה רוסית זולה, אלא גם הורדתי אותה עם שמפניה רוסית זולה עוד יותר (אני מאמין שזו הייתה אותה הוודקה, רק עם גזים). בעוד אנשים מתעלפים סביבי, שמחתי לגלות שאני לא שיכור. אולי האוויר הרוסי הפעיל סוף-סוף את הגנים ונהייתי מחוסן. הרגשתי כמו מוז'יק גב-גבר, עם שיערות בגב והכול. קיבלתי ביטחון ושתיתי עוד. ועוד. אלה מאתנו ששרדו, יצאו לכיוון הכיכר האדומה, מינוס 14, שלג כבד. הספקתי לצאת החוצה לפני שמגל האלכוהול ערף לי את הראש. התיישבתי על איזה גרם מדרגות, תפסתי את הראש כדי שלא ייפול, ומזווית העין ראיתי זוג רוסים מבוגר שפוזל לכיווני בזלזול נגעל. פתאום קלטתי. עשרים ושתיים שנים בארץ אני בורח מסטריאוטיפ הרוסי השיכור והמסריח. שעתיים במוסקבה ומה אני? הרוסי השיכור על המדרגות.

מקס פריידין, 32, רמת גן.

 

אהבה במילניום. בדצמבר 1999 התארגנה לה מסיבת סילבסטר כיתתית בביתו של אחד הילדים. הייתי בכיתה י', ילד רוסי שקט ודחוי וכמובן לא הוזמנתי רשמית. ידעתי שאני יכול להגיע בכל זאת, שאבלה את הערב ישוב על אחד הכיסאות ליד הקיר, מתבונן בקנאה בילדים סביבי רוקדים ונהנים, מגלים את האהבה והחיים הצעירים שהיו מעבר להישג ידי. שאלתי את אלינה, הבחורה היפיפייה שהייתי מאוהב בה נואשות במשך שנה וחצי, אם היא הולכת. להפתעתי היא אמרה שלא. חשוב לה להיות בבית עם ההורים. כמעט התפוצצתי מרוב אהבה. באותו רגע החלטתי: אוותר על מסיבת הסילבסטר ואחגוג את הנובִי גוֹד עם הוריי. אתקשר אליה קצת לפני חצות ואתוודה על אהבתי. אפילו הקלטתי מהטלוויזיה את שיר הנובִי גוֹד מ"נו-פוגודי", כשהארנב מחופש לסנגורוצ'קה והזאב לדֶד מוֹרוֹז. התכוונתי להשמיע לה אותו ברגע שתענה לטלפון, כדי להצחיק אותה. חיכיתי בנשימה עצורה כל הערב, ידיי מזיעות, ליבי הולם בפראות. עשרים דקות לפני חצות חייגתי באצבעות רועדות. ענה קול נשי. פחדתי שבטעות אשמיע את השיר לאימא שלה, אז לחשתי "אלינה?". "לא, זה אחיה הקטן" ענה הקול. מושלם! חשבתי לעצמי. "אפשר לדבר עם אלינה?". "לא," ענה אחיה, "היא במסיבה". העברתי את ערב הנובִי גוֹד עם דמעות בעיניי, שבור לב. ואדים פרידמן, בן 33, תל אביב.

 

מלכודת לדֶד מוֹרוֹז. הילדים המקסימים שלי, ארי בן ה-6 ואחותו מאיה בת ה-4 החליטו לתפוס את דֶד מוֹרוֹז. הם נעלו את הדלתות והחלונות, תלו פעמונים וצעצועים רועשים על החלון הלא נעול בסלון ובנו אוהל סיירים מכיסאות, סדין וכריות של ספה. זה הצחיק אותנו ואפשרנו להם להישאר ערים, בידיעה שהם יירדמו בכל מקרה. בחצות מצאתי את ארי זועק את שמו של אחותו שנרדמה בחצי שכיבה בתוך האוהל. היא התחילה לבכות והשכבנו אותה לישון. באחת וחצי בלילה מצאנו את ארי עומד במרכז הסלון, מתנדנד מעייפות, נלחם בכל כוחו בתהום השינה שמשכה אותו מטה. פחדתי שהוא ייפול, לתוך השינה ולתוך הפינה של השולחן. ביקשתי שישב אך הוא סירב בגבורה. היית גאה בו, אך גם הייתי עייפה ורציתי לישון בעצמי. לבסוף שכנעתי אותו לשבת מתחת לחלון, כדי שדֶד מוֹרוֹז יעיר אותו כשינסה להיכנס. הוא נרדם מיד. בבוקר התעוררנו כשארי צורח. החלון היה פתוח, היו מתנות מתחת לעץ ודֶד מוֹרוֹז אפילו שכח את הכובע שלו...

טניה לסנר, 42, נתניה.

 

ניחוח של זרות. עליתי לארץ בגיל שלוש וחצי, עם אחי, הורי, סבים וסבתות. מאחר ואני ואחי הגענו בגיל מאוד צעיר, ניסינו, כמו ילדי עולים רבים, להיות ישראלים על דרך השלילה- להתכחש לכל דבר רוסי. נמנעתי מלדבר על משפחתי, על הסבא בסלון שאמנם לימד אותי קרוא וכתוב, אך התביישתי כשסיפרתי שהוא גר איתנו. חגיגות הנובִי גוֹד היו מקור נוסף לבושה. כל שנה ההורים היו מוציאים קופסה ישנה ומרכיבים עץ אשוח מפלסטיק. הם קישטו אותו בצעצועים שבריריים מקופסא מאובקת אחרת, הכינו הרבה אוכל, הזמינו אורחים. אני ואחי נמנענו מלספר על כך שההורים הרוסים שלנו חוגגים "כריסמס". זה חשף את הרוסיות שלנו, היה לכך ניחוח של זרות. היינו מתעמתים איתם, מסרבים לחגוג, נותנים הסברים מופרכים על נצרות שנוגדת את היהדות. לאחר מספר שנים העץ הפסיק לקשט את סוף דצמבר. שנים מאוחר יותר, כשהתבגרתי מספיק כדי להפסיק להתבייש ולהתחיל ליהנות מתרבותי השנייה, שאלתי את ההורים איפה העץ והצעצועים. בעצב הודו שהם זרקו אותו כי כל כך שנאנו את החגיגות. מאז חגגנו את הנובִי גוֹד יחד כל שנה, עם ענף אשוח בכוס מים והמון אהבה. ס', בן 29

 

ילדה וזקן. בשנות התשעים, בעידן שלפני הפלאפונים, כף רגלי לא דרכה בבית. כשהייתי בת שמונה ושיחקתי בפארק השעשועים מתחת לבית, התחברתי לזקן רוסי שתמיד ישב שם על ספסל צדדי. הוא התגאה בכך שדיבר שמונה שפות, סיפר לי על המלחמה הגדולה ועל כך שילדיו עזבו את הארץ. הרגשתי כמה הוא בודד וריחמתי עליו. כשסיפר לי שהוא יהיה לבדו בנובִי גוֹד, ביקשתי מהוריי להזמין אותו אלינו לארוחת החג, אך הם סירבו. התחננתי, הסברתי שנובִי גוֹד הוא תקופה של מעשים טובים, אך הם לא רצו להכניס זר שלא הכירו לביתם. העברתי את ערב נובִי גוֹד בבכי, מסרבת לפתוח את המתנות שלי. הכנתי לו צלחת גדולה של מטעמים ואילולא הורי עצרו אותי, הייתי יוצאת לחפש אותו באמצע הלילה. אני זוכרת שהייתי מבועתת כי לא ידעתי שבדידות כזאת קיימת בעולם. פחדתי שיום אחד גם אני אהיה זקנה ובודדה ואף אחד לא יעזור לי. הלב שלי עדיין מחסיר פעימה כשאני נזכרת בו.

ויקי אלמינוב, 30, קריית גת.

 

משאלה. הורי התגרשו כשהייתי קטנה מכדי להבין. הייתי מאוהבת באבי ולא הבנתי למה הפסקתי לראות אותו. מאז ומתמיד הוא היה בנסיעות עבודה, אך הנסיעה הזו התבררה כארוכה מדי. התגעגעתי לסיפורים לפני השינה, לנשיקת בוקר טוב, לחיוך המאושר כשהרים אותי על ידיו. יום אחד ראיתי סרט מצויר רוסי ודֶד מוֹרוֹז הבטיח להגשים את משאלות ליבנו. ביקשתי מאימי שתעזור לי לשלוח מכתב ובו אני מבקשת שאבי יבקר אותי בערב נובי גוד. ימים דיברתי רק על זה והפסקתי רק כשראיתי שזה מעציב את אמי. חשבתי שגם היא מתגעגעת אליו. שנים מאוחר יותר היא סיפרה לי שביקשה מאבי להגיע והוא אמר שזה לא יתאפשר לו. נובי גוד הגיע וכל הערב חיכיתי לדפיקה בדלת. כמה פעמים אפילו רצתי כדי להציץ החוצה, מבועתת שמא פספסתי אותו. בסביבות 11 בערב הדלת נפתחה ואבי נכנס פנימה, עייף ומחויך. התקשיתי לנשום מרוב אושר. לקח לו חצי יום להגיע וחצי לילה לחזור. ביליתי את הערב על ברכיו בעודו מנגב את דמעותיי. שנים ארוכות האמנתי שדֶד מוֹרוֹז הגשים את משאלתי. קרן טל, 26, רמת חן.

נסיעה לילית. מהרגע שנכנסתי לאוטו ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. הלב דפק חזק, החיוך לא ירד מהפנים. השעה כבר עשר בערב, לקח לי יותר מדי זמן להחליט. הגשם התחיל בירידות של הכרמל, הכביש הפך חלק והמהירות ירדה. הרגשתי שהיקום לועג לילדותיות שלי וחיוכי התרחב- שהיקום ימשיך ללעוג ואני אגיע בזמן! הגשם מתחזק על כביש החוף. אני המטומטם היחיד בכביש חיפה- תל אביב. עתלית, קיסריה, חדרה, נתניה, הרצליה, סוף-סוף הפנייה לרעננה. הגשם הפסיק רגע לפני שיצאתי מהאוטו. נראה שהיקום התקפל אל מול האהבה. הורי היו המומים. התחבקנו, הרמנו כוסיות, בירכנו על בואה של שנת 2005 והרגשנו שהיא תהיה שנה טובה. שעה וחצי מאוחר יותר אני כבר על הכביש חזרה לחיפה. הרצאה בשמונה בבוקר בטכניון, אין מנוס. החיוך אינו יורד מפניי. אלכס קליינמן, 30, חולון.

הזיה. כשלמדתי מדעי המחשב, קיבלתי מטלה קשה שתאריך הגשתה חצות, בערב נובי גוד כמובן. למזלנו עבדנו כל כך קשה שהשרת של האוניברסיטה קרס וההגשה נדחתה. אני ובן זוגי החלטנו בספונטאניות לצאת לחגוג. לקחנו אתנו גלגל שלישי שנתקע במעבדה ללא תוכניות והזמין את עצמו להצטרף אלינו. קצת אחרי חצות מצאנו את עצמנו בעיר העתיקה ברובע הנוצרי, במקום רומנטי שלא יכולנו לנצל כהלכה. פתאום הידיד נעלם ושמענו אותו קורא לנו. מישהי נתקעה עם האוטו על הפסים של הרכבת בכניסה לשער שכם. הגלגלים האחוריים נתקעו בבוץ שלאחר הגשם. כעבור כמה דקות כעשרה גברים רוסים, כולל הידיד ובן זוגי, דחפו את הרכב מתוך הבוץ. כשהבגדים החגיגיים של כולם התמלאו בבוץ רטוב, האוטו השתחרר לפתע והבחורה לחצה על הגז והסתלקה מן המקום מבלי להגיד תודה. רטובים והלומי קרב הוזמנו על ידי המלוכלכים האחרים למלון שלהם, ושם חגגנו יחד, מסרבים להאמין להזיה הבלתי צפויה של הלילה המיוחד הזה. מריה אושקוב, 24, לוד.

ארוחת החג

 

חגיגה קולינארית ביתית מתוכננת היטב, הנמשכת אל תוך הלילה ומגיעה לשיא בשעה 00:00, בה חולצים את בקבוקי השמפניה המבשרים על השנה החדשה

דֵד מַרוֹז וסְנֵגוּרָצְ'קַה

סבא כפור ושלגנית מתגנבים בחשאי בליל החג לבתיהם של הילדים מהיערות, ומניחים את המתנות מתחת ליולְקָה כשכל בני הבית ישנים

יוֹלְקָה

 

מסורת קישוט עץ העַד מרגשת עד היום אלפי ילדים. צעצועי זכוכית ובובות מחכים בארגזים כל השנה בכדי לשמח את לבב כולם בחג השנה החדשה

היסטוריה

כחג החילוני- הלא קומוניסטי היחיד בשנה- התנחל הנוֹבִי גוֹד בלבבות האזרחים. ולא, אין לו שום קשר לסילבסטר

סיפורי נוֹבִי גוֹד

 

גלריית סיפורי נוֹבִי גוֹד- מקום לגבש את הזיכרונות האישיים שלנו לזיכרון קולקטיבי אחד

גלריית נוֹבִי גוֹד

 

ארכיון תמונות וירטואלי של חגיגות נוֹבִי גוֹד מהעבר, בברית המועצות או בארץ

תכנית אמנותית

אכלנו- יופי!

שתינו- עוד יותר טוב!

צפינו בפוטין- לא מציאה, אבל בסדר. מה עכשיו?

טוֹאוּסְט

מלאכת הנאום 

 

ערב הנוֹבִי גוֹד- חגיגה שלא תשכחו! מצפה לכם ערב מלא באהבה, זיכרונות, נוסטלגיה וצחוק. אז מה הולך לקרות שם? הנה הנה, כבר מספרים לכם